אהבה קווירית שני גברים זוג הומואים גייז מתנשקים אמנות גאה לב Digitale Kunst door Raphael Perez

דניאל כהנא-לוינזון, אוצר אמנות שליוה את הצייר רפי פרץ raphael perez בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות ... טקסט שהוא כתב למספר תערוכות אמנות

רפי פרץ, הוא האמן הישראלי הראשון אשר מביא לביטוי חסר תקדים ביצירתו את אורח חייו כגיי. חייו וחייה של הקהילה הגאה שלובים זה בזה ונפרשים על פני מאות רבות יצירות אמנות. עשייתו ויצירתו האמנותית היא נדירה ויוצאת דופן בכל קנה מידה של אמנות ישראלית ובינלאומית. מקורות יצירתו הן בראש ובראשונה אירועים מחייו השלובים בלוקאליות יהודית וישראלית כמו גם ציטוטים והשפעות מתולדות האמנות (דיוויד הוקני, מאטיס) ייחוד זה הוא שיוצר את חציית הגבולות הבינלאומיים והצליח לרגש את הקהילה הגאה מחד וקהילות אמנות ברחבי העולם.

על גאווה ודעה קדומה- על צירתו של האמן רפי פרץ

לראשונה אנו פוגשים אמן ישראלי המביע את כל רגשותיו בעוצמות שלא ידענו, נושאי הציורים הם חיי השגרה בזוגיות במקומות ובמצבים יומיומיים יחד עם השאיפה למשפחה וזוגיות חד מינית, שוויון והכרה פומבית. עבודותיו של פרץ מעלות אל חלל התרבות ואל השיח הציבורי את האמת של החיים כגיי ומערכת הזוגיות בכללותה על כל רבדיה - הרומנים המזדמנים, המין החפוז, הכמיהה לאהבה, שיגרת חיי היומיום והפעילויות הבנאליות הנמצאות בכל זוגיות – בין אם זה בתיאור זוג גברים בסצנה אינטימית בחדר האמבטיה, חדר השינה או השירותים, זוג גברים מגדל תינוק או גרסה הומוסקסואלית ל"גן עדן", ארוחות משפחתיות, עליות ומורדות ביחסים הזוגיים, המורכבות בחיים המשותפים כמו גם שיגרה יומיומית המתחרה בשאיפה למימוש העצמי, כל זאת דרך חייו של רפי.

יצירותיו הראשונות של פרץ הם יומנים אישיים, היצירות רואות אור והוא בן 14 שנים בלבד, והוא דואג להסתירם, משום שבהם הוא מנהל מידי יום ביומו יומן אישי המתאר באופן האמיתי ביותר את האירועים בחייו. ביומנים אלה הוא מצייר אלפי ציורים, שרבוטים ורישומים כשלצידם הוא כותב ומוחק לסירוגין את "הטקסטים הבעייתיים" לדבריו: טקסטים המספרים על התקופה בה הוא נאבק בנטיותיו המיניות. יומניו עמוסים בקטלוג אובססיבי של פרטים, פעולות יומיומיות, חברים ועבודה כמו גם נושאים החוזרים על עצמם, כמו מחשבות, תערוכות שראה, סרטים טלביזיה, ספרים, וביקורת על עבודותיו.

בתום הכתיבה מצייר רפי על יומניו. כל שיכבה מבוצעת מתחילתה ועד סופה לאורך כל היומן. למעשה העבודה על היומנים אף פעם לא מגיעה אל סיומה.

מאבק זה לא נגמר וכאשר הרגש עבר לדף ובמשמעות מסוימת, סיים תפקידו והפך להיות חסר חשיבות, החל הצד הוויזואלי- הציורי להיות דומיננטי, לדבריו - מתוך צורך להסתיר את הכתוב. בספרים וביומנים ניתן לראות זאת בצורה בולטת אף יותר- כאשר בחר לצייר בסגנון שהושפע מציורי ילדים - הדמויות הן עליזות, שמחות, נאיביות ונטולות מיניות ולעומת זאת, כאשר ניסה לצייר כמבוגר( לדבריו) הרישומים הפכו דיכאוניים יותר, עגומים. בשנים אלה עבד רפי עם ילדים בגיל הרך בהוראה של ציור ומשחקי תנועה. בתקופה זו מספר רפי, כי זנח לגמרי את החיפוש אחרי קשר זוגי עם נשים או עם גברים והעבודה עם ילדים נתנה לו לדבריו, משמעות קיומית. יצירה זו נמשכת על פני יותר מ-10 שנים ופרץ יוצר כ- 50 ספרים- יומנים אישיים בגדלים שונים (פנקסים, מחברות ישנות, אטלסים, ואפילו ספרי אמנות ישנים).

בציוריו המוקדמים 1998-1999 ניתן לראות את המעבר בין מערכות יחסים עם נשים לגבריים. הסגנון מתבטא מאיפוק להתפרצות רגשית מבחינת צבע, קו וקומפוזיה, בחלק מן הדמויות ניתן לראות הבעה רגשית חזקה, הנשים מצוירות לרוב באיפוק ופאסיביות לעומת התפרצות רגשית שמחה ואהבה המתבטאת בצבע ובסגנון בציורי הגברים.

"הייתה לי פנטזיה שבמערכת יחסים בין גבר ואישה אוכל לעוף בשמיים, לאהוב, לעוף. עם זאת הרגשתי שאני מסתיר משהו, הייתי חנוק, מסתתר במסיכה – כאילו יש צעקה בפנים שרוצה לצאת. הייתי מתוסכל, הרגשתי מאויים"...

אהבה ראשונה עם גבר הוציאה ממנו בשנת 1999 את סדרת הציורים הנאיביים שעוסקים באהבה, בהתרגשות מעשייה של פעולות יום-יומיות משותפות בסביבה הביתית האינטימית.

"ההתרגשות הייתה גדולה – מכל חוויה יומיומית של עשייה משותפת ומתחושת היחד ולכן ציירתי כל סיטואציה אפשרית שאהבתי לעשות איתו".

מרגע שפסק הדיכוי העצמי, ההדחקה וההענשה העצמית החל רפי בתהליך ההשלמה והריפוי אשר מצא ביטוי בפרץ אדיר של עבודות עצומות בגודלן, בכמותן, בתכניהן המוחצנים ובצבעיהם העזים, אדום, ורוד ולבן.

בשנת 2000 מתחיל רפי את ציורי הענק בהם מתאר את מקומות הבילוי של הקהילה "האגם", "הבריכה", וציורי המרפסות (התל אביבים) בהם הוא מתאר את העולם הגברי אשר לטענתו הופך לקיים בזכות הציור. בשנה זו הקדיש רפי לחוויית האהבה מספר סדרות רב גם בציור וגם ברישום כשבסדרות אלו מציג רפי את פריחת אהבתו הראשונה לבן זוג חדש ובחודשים אלה הוא מצייר מבוקר ועד לילה במשך חודשים. ציורים אלו הם פרי דיאלוג ארוך עם האמן דיוויד הוקני וניתן לראות את הקירבה הן בנושאים והן במחוות השונות .



בשנת 2001 יצר רפי סדרת עבודות - "פורטרטים מן הקהילה". בציורים גדולים מתאר רפי בסגנון פוטוריאליסטי למעלה מ-20 מדיוקנאות של חברים פעילים ומוכרים מן הקהילה ההומולסבית. כשהדגש הוא על ההישגים המשקפים את מעמדה החזק של הקהילה בתל אביב.

פרץ, כצייר תל-אביבי, מצייר בשנתיים האחרונות נופים אורבאניים של מקומות מרכזיים בעירו. פרץ מסייר בעיר תוך שהוא בוחר בציוני דרך ארכיטקטוניים וגיאוגרפיים מוכרים, אתרי בילוי, מסחר, מקומות היסטוריים ומציג אותם מנקודת התבוננות גאה, כשהם מעוטרים בדגלי גאווה דבר המעניק תחושת שייכות למקום. עבודותיו מאופיינות בשמחת חיים עליזה וצבעוניות והן מתארות גם התרחשויות של בילוי ומפגשים.

תל אביב של פרץ, היא עיר בה חיים משפחות צעירות וזוגות הממלאות את הרחובות, הגינות, חוף הים, הבתים, המרפסות- בעצם את כל מרחבי העיר. הדמויות בציוריו מתוארות כשהן דומות ואחידות צורנית דבר התורם להעצמת השייכות לעדריות קהילת הלהט"ב התל אביבית. בנושא הקולקטיב מתקשרת יצירתו של פרץ ליצירתו של האמן הישראלי יוחנן סימון שעסק בתכנים החברתיים של הקיבוץ. סימון שגר ועבד בקיבוץ היטיב לבטא את הדגם האנושי של "הקיבוצניק" ואת ייחודם של בני הקיבוץ כחברים בקבוצה בה כולם שווים. עבודותיו של סימון וכעת של רפי תרמו לחברה הישראלית את שהיא מחפשת כל העת וזאת הזהות והשייכות.

סצנות הציור מתארות פעולות יום- יומיות הנעשות ביחד במרחב הציבורי (טיול בפארק, הליכה לאורך הים, שייט בירקון). האופי התיירותי הנשקף מציוריו הופך את עבודותיו להצהרה על דימויה של תל אביב כמקום חשוב בו קיים חופש התרבותי.

כתושב אשר קבע את מקומו בתל-אביב, ממפה פרץ את הטריטוריה שלו ומסמן את הגבולות ואינו שוכח את המקומות ההיסטוריים.. בשונה מעבודותיהם של אמנים תל אביבים אחרים, מבקש פרץ להציג את ההוויה של תושבי העיר ואת האהבה האדירה המקננת בליבם. בבחירתו את המקומות ההיסטוריים בתל-אביב הוא עושה גם מחווה לאמן נחום גוטמן אשר אהב את העיר גדל וחי בה כל ימי חייו. גוטמן, בילדותו היה הראשון שחווה את האירועים המכוננים של העיר, (הדלקת פנס הנפט הראשון, הקונצרט הראשון, בניית המדרכה הראשונה) ובבגרותו הצליח לשחזר את ייחודם של השעות והמאורעות תוך שהוא שומר על הקסם הטמון בעיר.

בדומה לגוטמן גוטמן גם פרץ הפך את העיר למושא אהבה והיא מצידה החלה מתקשטת לפניו בצבעוניות עשירה ומספקת אנרגיה של עיר המבקשת להיות עיר ללא הפסקה המשלבת בין ישן וחדש. פרץ מקפיד לתאר את ייחודם וסגנונם של הבתים והמרפסות האופייניים לסגנון ה-"באוהאוס" לצד בניני הזכוכית והפלדה המודרנית, כל אלה ממבט על ומזוויות בלתי שגרתיות בפורמט מלבני המבקש לחקות פנוראמה של עיר מגוונת החוגגת המאה.

רפי פרץ, נולד בשנת 1965 בירושלים, למד אומנות במכללה לאומנות חזותית בבאר-שבע ומשנת- 1995 הוא חי ועובד בסטודיו שלו בתל אביב. כיום לוקח רפי חלק חשוב בקידומה של האמנות והתרבות הגאה בישראל באופן פעיל ודרך פורטל האינטרנט שהקים מסייע לאמנים מהקהילה להיחשף לקהלים גדולים בארץ ובחו"ל. מאות מעבודותיו נמצאות כיום באוספים פרטיים בארץ ובעולם ועבודותיו הוצגו במספר תערוכות קבוצתיות: במוזיאון תל-אביב לאמנות , בגלריה "זמן לאמנות", ב"קאמרה אובסקורה", בבית הפתוח-ירושלים, בגלריה אופיר, בפורום החיפאי ובעוד בתי עסק פרטיים וגלריות.

בשנים 2003-2004 הציורים והסטודיו הופיעו בסרט באורך מלא, בשלושה סרטי סטודנטים ושני סרטי גמר.

Verwante thema's

אהבהקוויריתשניגבריםזוג הומואים